שאלת הזהות והעצמאות העולה באימון אישי, מקבלת היבט נוסף באימון מתבגרים. לחיפוש התשובה לשאלה "איפה מתחיל אני ונגמר הילד של ההורים שלי?" יש משמעות עצומה בתהליך ההתבגרות.
יחסי מתבגרים והוריהם מאופיינים מצד אחד בצורך של המתבגרים בהכרה ע"י הוריהם ומצד שני בצורך לפתח זהות עצמאית.
באימון מתבגרים נוצר לעיתים מתח בין הצורך במציאת חזון אישי והגשמתו, לבין הצורך לרצות את ההורים ולענות על ציפיותיהם. מתבגרים זקוקים להכרה ולהסכמה של הוריהם, גם מן ההיבט החוקי אך גם ובעיקר מן ההיבט הרגשי.
אימון מחדד את ההבחנה בין מה אני רוצה לעצמי ובין מה אני עושה כי ההורים שלי רוצים שאעשה, והמתבגר נדרש לקבלת החלטות בתחום הזה. לעיתים, עולה השאלה כבר בתחילת האימון, כשמתברר כי המתבגר הגיע לאימון בכדי לרצות את הוריו. במקרים אלו, גם הפסקת האימון הנה בעיני צעד חשוב ומשמעותי.
לעיתים השאלות גלויות וברורות: האם לבחור במגמת אומנות, כפי שאני רוצה, או במגמה טכנולוגית, כפי שרוצים ההורים? האם להראות כפי שאני בוחר או לוותר על הפירסינג כי ההורים מתנגדים?
אך לעיתים השאלות סמויות ומורכבות יותר ונוגעות למסרים סמויים המועברים במשפחה. נגה לומדת בבית ספר דמוקרטי. ברמה הגלויה, אפשרו לה הוריה חופש בחירה מוחלט בתחום הלימודי. במשך תקופה ארוכה התלבטה נגה סביב לימודי המתמטיקה, כשבחרה שיעורי מתמטיקה לא התמידה בהם, מחד הביעה חוסר שביעות רצון ממידת ההתקדמות שלה ומאידך לא השקיעה מאמץ בתחום זה. היה ברור שכל נושא המתמטיקה "נוגע" בנגה בנקודות רגישות, והוא מהווה לגביה סוגיה משמעותית ומורכבת. התברר שנגה קושרת בין הצלחה במתמטיקה והצלחה שלה בעיני הוריה. היא מאמינה שכשאינה מצליחה במתמטיקה ההורים מאוכזבים ממנה. חידוד ההבחנה הזו אפשר לנגה לברר את עמדתה שלה בקשר ללימודי מתמטיקה, לערוך שיחה גלויה עם הוריה, באשר לעמדתם בנושא (וגם ההורים למדו משהו חדש על עצמם בתהליך הזה), והחשוב מכל, להכיר בצורך להכרה והסכמה מצד ההורים. ההכרה הזו אפשרה לנגה להחליט, איזה מקום מקבל הצורך הזה בחייה. האימון לא טיפל בעצם קיום הצורך בהכרה, אלא במידה שבה "מנהל" הצורך הזה את נגה.
לתהליך שעובר המתבגר במהלך האימון יש כמעט תמיד השפעה על יחסיו עם ההורים. הגדרת חזון ע"י המתבגר, דורשת מההורים לקבל החלטה על מידת החופש שהם מאפשרים לו.
אימון נוער, מעצם טבעו, דורש הסכמה של ההורים. ההורים, בהסכמתם לאימון, נותנים לילדם את הלגיטימציה למציאת דרכו העצמאית בחיים, להגדרת חזון ומטרות, שיהיו אולי שונים מאלו שחלמו עבורו. התהליך אינו פשוט, מכיוון שהורות, מעצם טבעה, כוללת בתוכה אחריות לעתיד הילדים. טווח החופש והעצמאות שהורה רואה לנכון לאפשר לילדיו, שונה מאדם לאדם. התשובה לשאלה "מתי החופש שאני מעניק לילדי מאפשר צמיחה והתפתחות, ומתי יש בו מידה של חוסר אחריות הורית" , אינה חד משמעית, ודורשת ברור מעמיק של ההורה עם עצמו.
המדד העיקרי בעיני למידת חופש סבירה נוגעת למידת הנזק שהחלטה שגויה של הנער, לדעת ההורים עשויה לגרום. האם הנזק בר תיקון, מה טווח השפעתו ומה יהיו המחירים שיגבה?
ההורה נדרש לנווט בין מתן החופש לטעות וללמוד מטעויות לבין חובתו להגן על ילדו.
שאלת מידת הנזק עולה סביב נושאים רבים: חברים הנראים לנו "בעלי השפעה לא חיובית", בילוי במקומות העשויים לזמן סכנות, לימודים ועוד...
כל אחת מהשאלות הללו דורשת מההורים לקבל החלטה לא פשוטה.
מדד נוסף נוגע לסולם הערכים של ההורה, באילו נושאים אני מאפשר לילדי פיתוח סולם ערכים שונה משלי, ובאילו תחומים אני עושה כל מאמץ להקנות להם את סולם הערכים שלי?
בשאלה הערכית נתקלים הורים סביב נושאים כמו דת, גיוס לצבא, התנדבות וכד'.
ההורים של לילך מנהלים אורח חיים דתי. לילך בת ה-16, הודיעה להם שאורח החיים הזה אינו מתאים לה עוד. גם ללילך היה ברור, שבבית הוריה תמשיך לכבד את מנהגי הבית, אולם היא מבקשת לעבור וללמוד בבית ספר חילוני. ההורים נמצאים בפני דילמה לא פשוטה. ברור להם שללילך לא טוב בבית הספר הנוכחי, והיא מבטאת באופן ברור מאוד את הצורך שלה בקבלת דרכה החדשה ע"י ההורים. ההחלטה של לילך לא קלה להורים, והם היו שמחים לו הייתה בוחרת בדרך שונה. הם רואים בהסכמתם למעבר לבית ספר חילוני הסכמה מלאה לדרך שקשה להם להסכים לה, אך לא קל להם גם לכפות את דעתם. ההורים של לילך צריכים להגיע להחלטה, ולפעול לפיה. הם יכולים להחליט שהם מממשים את זכותם להכתיב את סולם הערכים בבית, ובכלל זה גם את קביעת סוג בית הספר, והם יכולים להחליט שהם מאפשרים ללילך את החופש בבחירת דרכה בחיים. בשני המקרים תהייה התנהגותם סבירה ולגיטימית, אך חשוב שיגיעו לאמירה ברורה בנושא.
לסיכום ניתן לומר, שאם הורות הנה משימה מורכבת מלכתחילה, אז הורות למתבגרים המאפשרת להם הגשמה עצמית וחופש הנה משימה מורכבת אף יותר. אולם, המורכבות של המשימה הזו, השאלות והדילמות שהורים נדרשים אליהן, יש בה תרומה עצומה, הן להתפתחות המתבגר והן להתפתחות ההורה.
יחסי מתבגרים והוריהם מאופיינים מצד אחד בצורך של המתבגרים בהכרה ע"י הוריהם ומצד שני בצורך לפתח זהות עצמאית.
באימון מתבגרים נוצר לעיתים מתח בין הצורך במציאת חזון אישי והגשמתו, לבין הצורך לרצות את ההורים ולענות על ציפיותיהם. מתבגרים זקוקים להכרה ולהסכמה של הוריהם, גם מן ההיבט החוקי אך גם ובעיקר מן ההיבט הרגשי.
אימון מחדד את ההבחנה בין מה אני רוצה לעצמי ובין מה אני עושה כי ההורים שלי רוצים שאעשה, והמתבגר נדרש לקבלת החלטות בתחום הזה. לעיתים, עולה השאלה כבר בתחילת האימון, כשמתברר כי המתבגר הגיע לאימון בכדי לרצות את הוריו. במקרים אלו, גם הפסקת האימון הנה בעיני צעד חשוב ומשמעותי.
לעיתים השאלות גלויות וברורות: האם לבחור במגמת אומנות, כפי שאני רוצה, או במגמה טכנולוגית, כפי שרוצים ההורים? האם להראות כפי שאני בוחר או לוותר על הפירסינג כי ההורים מתנגדים?
אך לעיתים השאלות סמויות ומורכבות יותר ונוגעות למסרים סמויים המועברים במשפחה. נגה לומדת בבית ספר דמוקרטי. ברמה הגלויה, אפשרו לה הוריה חופש בחירה מוחלט בתחום הלימודי. במשך תקופה ארוכה התלבטה נגה סביב לימודי המתמטיקה, כשבחרה שיעורי מתמטיקה לא התמידה בהם, מחד הביעה חוסר שביעות רצון ממידת ההתקדמות שלה ומאידך לא השקיעה מאמץ בתחום זה. היה ברור שכל נושא המתמטיקה "נוגע" בנגה בנקודות רגישות, והוא מהווה לגביה סוגיה משמעותית ומורכבת. התברר שנגה קושרת בין הצלחה במתמטיקה והצלחה שלה בעיני הוריה. היא מאמינה שכשאינה מצליחה במתמטיקה ההורים מאוכזבים ממנה. חידוד ההבחנה הזו אפשר לנגה לברר את עמדתה שלה בקשר ללימודי מתמטיקה, לערוך שיחה גלויה עם הוריה, באשר לעמדתם בנושא (וגם ההורים למדו משהו חדש על עצמם בתהליך הזה), והחשוב מכל, להכיר בצורך להכרה והסכמה מצד ההורים. ההכרה הזו אפשרה לנגה להחליט, איזה מקום מקבל הצורך הזה בחייה. האימון לא טיפל בעצם קיום הצורך בהכרה, אלא במידה שבה "מנהל" הצורך הזה את נגה.
לתהליך שעובר המתבגר במהלך האימון יש כמעט תמיד השפעה על יחסיו עם ההורים. הגדרת חזון ע"י המתבגר, דורשת מההורים לקבל החלטה על מידת החופש שהם מאפשרים לו.
אימון נוער, מעצם טבעו, דורש הסכמה של ההורים. ההורים, בהסכמתם לאימון, נותנים לילדם את הלגיטימציה למציאת דרכו העצמאית בחיים, להגדרת חזון ומטרות, שיהיו אולי שונים מאלו שחלמו עבורו. התהליך אינו פשוט, מכיוון שהורות, מעצם טבעה, כוללת בתוכה אחריות לעתיד הילדים. טווח החופש והעצמאות שהורה רואה לנכון לאפשר לילדיו, שונה מאדם לאדם. התשובה לשאלה "מתי החופש שאני מעניק לילדי מאפשר צמיחה והתפתחות, ומתי יש בו מידה של חוסר אחריות הורית" , אינה חד משמעית, ודורשת ברור מעמיק של ההורה עם עצמו.
המדד העיקרי בעיני למידת חופש סבירה נוגעת למידת הנזק שהחלטה שגויה של הנער, לדעת ההורים עשויה לגרום. האם הנזק בר תיקון, מה טווח השפעתו ומה יהיו המחירים שיגבה?
ההורה נדרש לנווט בין מתן החופש לטעות וללמוד מטעויות לבין חובתו להגן על ילדו.
שאלת מידת הנזק עולה סביב נושאים רבים: חברים הנראים לנו "בעלי השפעה לא חיובית", בילוי במקומות העשויים לזמן סכנות, לימודים ועוד...
כל אחת מהשאלות הללו דורשת מההורים לקבל החלטה לא פשוטה.
מדד נוסף נוגע לסולם הערכים של ההורה, באילו נושאים אני מאפשר לילדי פיתוח סולם ערכים שונה משלי, ובאילו תחומים אני עושה כל מאמץ להקנות להם את סולם הערכים שלי?
בשאלה הערכית נתקלים הורים סביב נושאים כמו דת, גיוס לצבא, התנדבות וכד'.
ההורים של לילך מנהלים אורח חיים דתי. לילך בת ה-16, הודיעה להם שאורח החיים הזה אינו מתאים לה עוד. גם ללילך היה ברור, שבבית הוריה תמשיך לכבד את מנהגי הבית, אולם היא מבקשת לעבור וללמוד בבית ספר חילוני. ההורים נמצאים בפני דילמה לא פשוטה. ברור להם שללילך לא טוב בבית הספר הנוכחי, והיא מבטאת באופן ברור מאוד את הצורך שלה בקבלת דרכה החדשה ע"י ההורים. ההחלטה של לילך לא קלה להורים, והם היו שמחים לו הייתה בוחרת בדרך שונה. הם רואים בהסכמתם למעבר לבית ספר חילוני הסכמה מלאה לדרך שקשה להם להסכים לה, אך לא קל להם גם לכפות את דעתם. ההורים של לילך צריכים להגיע להחלטה, ולפעול לפיה. הם יכולים להחליט שהם מממשים את זכותם להכתיב את סולם הערכים בבית, ובכלל זה גם את קביעת סוג בית הספר, והם יכולים להחליט שהם מאפשרים ללילך את החופש בבחירת דרכה בחיים. בשני המקרים תהייה התנהגותם סבירה ולגיטימית, אך חשוב שיגיעו לאמירה ברורה בנושא.
לסיכום ניתן לומר, שאם הורות הנה משימה מורכבת מלכתחילה, אז הורות למתבגרים המאפשרת להם הגשמה עצמית וחופש הנה משימה מורכבת אף יותר. אולם, המורכבות של המשימה הזו, השאלות והדילמות שהורים נדרשים אליהן, יש בה תרומה עצומה, הן להתפתחות המתבגר והן להתפתחות ההורה.
